איך הופכים דימוי דתי ומיושן לתרבותי ומעניין?
בני ציון היא עמותה שמטרתה לעודד לימוד תנ״ך – בעיקר בעולם הדתי, אבל לא רק. לעומת גופים אחרים בתחום, שעוסקים בתנ״ך מזוית מחקרית, פופולרית או ספרותית, הזוית של בני ציון היא דתית אורתודוקסית.
אבל בבני ציון מאמינים שהתנ״ך האורתודוקסי רלוונטי לחיים שלנו, אולי אפילו יותר מתמיד. הם רוצים להנגיש אותו גם למשפחה מסורתית שרוצה לעיין בספר ירמיהו, לסטודנטית דתיה-לייט שצריכה להבין פרק במשלי, או לאברך חרדי שרוצה להשלים פערים בספר יהושע.
הבעיה היא, שכשאומרים לנו ׳לימוד תנ״ך׳… אנחנו מדמיינים ספרים מאובקים מלאים באותיות קטנות שמתחבאים במדף העליון, או שאנחנו צועקים ׳הדתה!׳ ומניפים שלטים. ובני ציון מנסים ללמד תנ״ך בצורה מאוד לא מאובקת ומאוד לא מדיתה.
אז זה היה הקונפליקט שסביבו נבנה הבריף.
אבל הלקוח שלי לא הגיע רק עם בעיה, הוא הגיע גם עם פתרון: הוא חשב שאם נצליח לתת למותג אופי של מוסד תרבותי – מוזיאון ישראל אולי, או רשות העתיקות – זה יהיה פתרון טוב. כלומר גוף שעוסק בתכנים מונומנטליים ועתיקים – אבל מתייחס אליהם באהבה ובהערכה, ורואה בהם מגדלור תרבותי שלאורו אנחנו הולכים.
האמת היא שבעיני הפתרון נכון ומדויק, ולי רק נשאר לנסות לתרגם אותו למימד הויזואלי.
אם תסתכלו בשלושת האופציות ללוגו שהצעתי (לכל אופציה נלוותה גם שפה גרפית ראשונית, שלא רואים כאן), תראו בדיוק את הפתרון הזה – משלוש זויות שונות.
האופציה הראשונה עושה שימוש בשלושה רימונים (כנגד שלושת חלקי התנ״ך), בצבעי חום-אדום. הכתר של הרימונים עשוי ממגן דוד, ובגרסת קווי המתאר הסגנון מרגיש כמו עבודת מסגרות גסה שאופיינית לתקופות קדומות.
האופציה השניה מורכבת מאותיות שעיצבתי במיוחד לפרויקט – אותיות מודרניות וייחודיות שמרפררות לכתב עברי קדום, והקומפוזיציה שלהן יוצר מונומנט שקשה להתעלם ממנו.
והאופציה השלישית מורכבת ממדליון שמשלב שבעה אלמנטים תנ״כיים: מגן דוד, מנורה, דקל, מזבח, שופר, כתר וכינור. הסגנון מזכיר ויטראז׳ שמתחבר לנו לבית כנסת ולאמנות עתיקה.
שלושת האופציות פותרות את אותו הקונפליקט, כל אחת קצת אחרת: שלושתן מספרות סיפור של עיסוק בשורשים שלנו מתוך יראת כבוד – אבל בצורה רלוונטית ונגישה לנו ולא מאובקת ומלחיצה.
